• יום הכיפורים – רק מסורת?

    יום הכיפורים, הוא יום של חשבון – נפש, של התלבטויות ורצון לתת תשובות לדברים שאינם ברורים דיים.

    ההתלבטות שלי היא לגבי החברה שאני חיה בה: חוסר הספונטאניות, האטימות, והאחריות  שבה  לקורה בין אדם לחברו.

    לעיתים אני שואלת את עצמי, מדוע לשאול אדם לשלומו? זה מקבל מיד פירוש של התערבות בחיי הפרט: מה פתאום נזכרת בו? ואולי לשם רכילות? או דוגמא שונה לגמרי: מדוע קשה כל כך להניע את החברה לעשייה בצוותא?

    ברצוני להתרכז בשלשה דברים, כי נראה לי שעד היום תפסתי אותם שונה. שאלתי עצמי מדוע? נראה לי שפשוט תרגמתי אותם שונה וניסיתי למצוא את המקור האמיתי לאי - הבהירות הזו. לפעמים עלול להיווצר הרושם, כאילו המושגים של ספונטאניות, אינטימיות ואחריות הם מושגים מנוגדים זה לזה. והגעתי לכך שלא רק שאינם מנוגדים, אלא קשורים זה בזה לבלי הפרד. ומדוע כל זאת? כי נדמה לי שיש ערבוב מושגים בין

    ספונטאניות  ואימפולסיביות.

    אינטימיות, באה מן השורש הלטיני  "אינטימוס", שפירושו: הפנימי ביותר, אישי מאד, חיוני, הפרטי ביותר. אינטימיות מבטאת את המקום הקרוב, הפנימי האישי והפרטי ביותר שאליו אפשר להגיע בתוך עצמנו. זהו דחף כלפי פנים, תוך הכללה, הרמוניה ותיאום של תחושותינו הרגשיות, הגופניות, המחשבתיות והרוחניות, את התחושה האישית מאד, אנו מקרינים אל אדם אחר – בן זוג, ילד, חבר, קבוצה, חברה או ארגון.

    ככל שאנו נכנסים עמוק יותר אל תוך עצמנו בתהליך האינטימיות, כך אנו מבטלים את הגבולות המפרידים בין המרחב החיצוני והפנימי. ישנם רגעי אמת, שבהם המחיצות שבין המרחב שלי לבין זה של הזולת מצטמצמות, עד שהן נעלמות למעשה.

    בד – בבד עם מתן התוקף לתחושותיי  והמודעות לאמת שאני חווה בתוכי, אני חולקת את החוויה האישית, הפרטית הזו עם זולתי, על ידי קשר מילולי, מגע גופני והבנה כמעט מושלמת, המשלימה עצמה מעצם היותנו יחדיו. על הזולת עוברת חוויה מקבילה. כמעט זהה. זה פירושה של אינטימיות. 

    אם כן, מהי ספונטאניות?

    רבים מאיתנו חושבים, שספונטאניות היא תגובה מיידית, בלתי מתוכננת, בלתי שקולה.

    זוהי טעות. השורש הלטיני של המילה ספונטאניות הוא: "ספונס", שפירושו: רצון חופשי.

    המקור של רצוננו החופשי, של כוחנו לפעול, של יכולתנו לתפקד מתוך כבוד עצמי, של כושרנו ליצור קשר עם הזולת, ליצור, להפעיל את שכלנו, לחלק, להזדהות, למצוא פתרונות – המקור לכל אלה הוא ביכולת שלנו להיכנס ככל האפשר עמוק יותר אל תוך עצמנו, אל המקום שבו ממוקדים המהות  והחיוניות של הניסיון של כל אחד מאיתנו.

    לספונטאניות אין כל קשר לזמן, היא מבוססת על הזמן הביולוגי, הזמן הדרוש לאני הפנימי שלנו כדי ליצור תיאום, הרמוניה והשלמה הדדית בין שלשת ההיבטים של המרחב הפנימי שלנו: ההיבט הפיזי, רגשי והמחשבתי – על ידי קירובם אל מרכז  האינטימיות שלנו, אל האישי והפרטי ביותר – או אז נוצרת האינטימיות בדרך חיובית וספונטאניות.

    ספונטאניות אינטימית זו, תביא אותנו לפעולה מתוך רצון חופשי, המבוסס על מודעות עמוקה יותר למגוון  האפשרויות הקיימות  בנו. פעולה זו היא פעולה אחראית.

    פעולה אחראית היא פעולה שבה אני יוצר על פי רצוני החופשי: שישנה ברירה, תשובה או פתרון המתאימים לצרכי וליכולות שבי. לעומת זה – פעולה המבוססת על תגובה מכאנית, מיידית, על מה שקורה בסביבתי, אינה ספונטאנית  ואינה אחראית, וכמובן שהיא אינה אינטימית. זוהי צורת התנהגות מותנית, המבוססת על תגובה אוטומטית לדברים שקרו, מתוך התעלמות מוחלטת מן ההווה, מן ה"כאן ועכשיו"  של האני-העצמי והאפשרויות הגלומות בו.

    זוהי התנהגות  אימפולסיבית.

    ומדוע כל זאת?

    כפשוטו, אני שואלת את עצמי, מה קורה לנו כחברה? המתיימרת להיות חברה טובה יותר, חברה אחרת? האם זה תלוי באופיים של אנשים, או יש כאן בעיה של גישה לחיים?  גישה של מחשבה שבה הראיה היא יצירתית, רב כיוונית, שיש בה מידה רבה של פתיחות וראיית הדרך שבה אנו חיים כדרך מיוחדת  של עזרה לזולת, של שיתוף חברתי ואולי רעיוני.  אם כך, מדוע קשה כל כך להביע רגשות חיוביים ופרגון, הבנה, תמיכה,  עידוד ומילה טובה גם ברגעי משבר וכשלון, ולאו דווקא ברגעי שמחה והצלחה?

    יש לי הרגשה קשה לגבי התהליך של ההתכנסות פנימה, לתת חשיבות לדברים הקרובים לנו עצמנו, במקום החוצה – לכלל שאנו חיים בו, יותר אכפתיות  לנעשה מסביב  ואוזן קשבת.  ואולי חסרות בנו האינטימיות, הספונטאניות והאחריות?

    בימים אלה של  "בין כסה לעשור", ימים של הרהור ועשיית חשבון – נפש, רצוי שנזכור את עיקרו של יום – הכיפורים, והוא בעל מימד חברתי לפי מסורת  היהדות.

    לגבי יום זה נאמר: "עבירות  שבין  האדם  למקום  יום – הכיפורים מכפר, אולם עבירות  שבין אדם לחברו (והן מרבית העבירות) אין יום הכיפורים מכפר עד שריצה את חברו".

    עלינו לזכור שהיחסים בינינו לבין הזולת הם עיקר חשבון הנפש בערב יום הכיפורים, ורצוי שנעשהו עכשיו.

    ©   ד"ר  שולמית רונן

BizMakeBiz פותח ע"י